במשך שנים, אבחון הפרעות קשב וריכוז (ADHD) היה תהליך שסבל מבעיה אחת מרכזית: הוא היה סובייקטיבי מדי. הרופא הסתמך על מה שההורים סיפרו, על מה שהמורה כתבה בשאלון, ועל תחושת הבטן שלו. כדי להוסיף מימד אובייקטיבי, השתמשו במבחנים ממוחשבים ישנים (כמו ה"טובה" – TOVA), שבדקו יכולת ריכוז מול מסך שחור ומשעמם, בחדר שקט ומבודד.
אבל יש עם זה בעיה אחת קטנה: החיים הם לא חדר שקט ומבודד. הילד שלכם לא צריך להתרכז מול ריבוע מהבהב בחדר סטרילי. הוא צריך להתרכז בכיתה כשהמזגן מרעיש, כשהילד לידו מתופף עם העיפרון, וכשבחוץ עוברת משאית זבל. המבוגר צריך להתרכז במשרד "אופן ספייס" כשהטלפונים מצלצלים והווטסאפ לא מפסיק להבהב.
כאן בדיוק נכנס לתמונה מבחן ה-MOXO. הוא פותח מתוך ההבנה שכדי לאבחן קשב אמיתי, צריך לראות איך הנבדק מתמודד עם הסחות דעת. המבחן הזה שינה את כללי המשחק והפך לכלי עזר קריטי עבור נוירולוגים ופסיכיאטרים. הנה כל הסיבות למה הוא נחשב למתקדם וליעיל ביותר כיום.
המבחן היחיד שמדמה את הכאוס של המציאות
היתרון הגדול והמשמעותי ביותר של MOXO הוא מערכת המסיחים (Distractors). בניגוד למבחנים ישנים שהם מונוטוניים ושקטים MOXO הוא מבחן "רועש" ויזואלית ושמיעתית בכוונה תחילה. במהלך המבחן, מופיעות על המסך דמויות צבעוניות, נשמעים קולות רקע, ולעיתים מופיעים אלמנטים שמנסים "לגנוב" את תשומת הלב של הנבדק.
המערכת בודקת לא רק "האם יש לילד קשב", אלא מה שובר אותו:
- האם הוא מאבד ריכוז כשיש רעש רקע (מסיח שמיעתי)?
- האם הוא מתבלבל כשקופצת דמות מצחיקה (מסיח חזותי)?
- האם הוא מצליח לחזור לריכוז אחרי שההפרעה נעלמה? היכולת הזו למפות את סוגי ההפרעות מאפשרת להתאים טיפול מדויק הרבה יותר (למשל: ילד שרגיש לרעש יצטרך לשבת רחוק מהמזגן או להשתמש באוזניות).
פרופיל אישי בארבעה מימדים
ה-MOXO לא נותן רק ציון של "עבר/נכשל" או "יש/אין הפרעה". הוא מספק פרופיל אישיותי של הקשב, המורכב מארבעה מדדים נפרדים:
- קשב (Attention): היכולת לזהות את המטרה הנכונה ולהגיב אליה.
- תזמון (Timing): היכולת להגיב בזמן המדויק (לא מהר מדי ולא לאט מדי). זהו מדד קריטי לזיהוי בעיות בעיבוד מידע.
- אימפולסיביות (Impulsivity): הנטייה ללחוץ על הכפתור גם כשלא צריך (תגובה לגירוי אסור). זהו המדד של הילד ה"פזיז".
- היפראקטיביות (Hyperactivity): לחיצות מיותרות, חסרות פשר, או לחיצות חוזרות ונשנות על המקש מתוך חוסר שקט מוטורי.
ההפרדה הזו קריטית. ילד אחד יכול להיות קשוב מאוד אבל אימפולסיבי, וילד אחר יכול להיות חולמני (בעיית קשב) אבל שקט מאוד (ללא היפראקטיביות). ה-MOXO צובע את התמונה בגוונים מדויקים.
גרפיקה עדכנית שמפחיתה חרדה
בואו נודה על האמת, לשלוח ילד בן 7 למבחן רפואי זו סיטואציה מלחיצה. מבחנים ישנים עם מסך שחור וצורות גיאומטריות גרמו לילדים רבים להשתעמם עד מוות או להיכנס ללחץ. מבחן ה-MOXO נראה כמו משחק מחשב. הוא צבעוני, ידידותי, והדמויות בו ברורות ונעימות לעין. עבור מבוגרים, יש גרסה מותאמת עם אייקונים רלוונטיים. ה"ידידותיות למשתמש" הזו גורמת לנבדקים לשתף פעולה בצורה טובה יותר, מה שמוביל לתוצאות אמינות יותר שמשקפות את היכולת האמיתית ולא את הלחץ מהבדיקה.
תוצאות מיידיות וברורות
אחד הדברים המרשימים ב-MOXO הוא הפלט הסופי. במקום לקבל דף עם מספרים סטטיסטיים שרק רופא מבין, מתקבל גרף ביצועים צבעוני וברור (Performance Graph). הגרף מראה את הביצועים של הנבדק לאורך זמן (האם הוא התעייף בסוף? האם ההתחלה הייתה קשה?), ומשווה אותם בזמן אמת לנורמה של בני גילו ומגדרו בכל העולם. זהו כלי הסברה מצוין להורים ולמורים. קל מאוד להראות על הגרף: "תראו, כשהיה שקט (החלק הלבן בגרף) הוא תפקד מצוין, אבל ברגע שהתחילו הסחות ויזואליות (החלק הצבעוני) – הביצועים צנחו".
השוואה טיפולית
ה-MOXO הוא כלי נהדר לבחינת יעילות הטיפול התרופתי. נהוג לבצע את המבחן פעמיים: פעם אחת "נקי" (ללא תרופה) ופעם אחת תחת השפעת תרופה (ריטלין/קונצרטה וכו'). ההשוואה בין שני הגרפים נותנת תשובה מדעית וחד משמעית: האם התרופה עובדת? האם המינון נכון? לפעמים מגלים שהתרופה דווקא הגבירה את האימפולסיביות, או לא שיפרה את הקשב מספיק, וזה חוסך חודשים של ניסוי וטעייה על הילד.
הפרעת קשב היא הפרעה "שקופה". אי אפשר לראות אותה בבדיקת דם או בצילום רנטגן. מבחן ה-MOXO הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לצילום רנטגן של הקשב. הוא הופך תחושות סובייקטיביות ("הוא לא מקשיב לי", "הוא סתם שובב") לנתונים אובייקטיביים ומדידים. הוא נותן לרופא, להורה ולנבדק עצמו את האישור שהקושי הוא אמיתי, ומספק את המפה המדויקת ביותר בדרך לפתרון. למידע נוסף כנסו לאתר מרום
