הרדמה היא הליך מורכב שמחייב מיומנות, ניסיון ודיוק. במידה והרדמה מתבצעת תוך סטייה מרמת הזהירות הסבירה ואותה סטייה אף גורמת נזק למטופל – שכמובן לא היה נגרם אלמלא הסטייה שבוצעה על ידי הרופא – מתעוררת עילת רשלנות. במקרים כאלה, יש צורך להגיש חוות דעת רפואית מנומקת על מנת להוכיח את הסטייה מרמת הזהירות הסבירה ואת הקשר בינה לבין הנזק שנגרם למטופל.
רשלנות רפואית בהרדמה מתרחשת בכל רחבי הארץ ותקופה אצל גברים ונשים בטווח רחב של גילאים. עם זאת, ניתן להשתמש באמור לעיל על מנת להבין טוב יותר איך מתמודדים מבחינה משפטית עם מצב כזה:
א. חובת הזהירות – עוולת הרשלנות כוללת בבסיס שלה את חובת הזהירות. זה תקף בכל סוגי הרשלנות וקל להוכיח את זה גם במקרים של רשלנות רפואית בהרדמה. הסיבה לכך שקל להוכיח את חובת הזהירות, היא שיחסי מרדים-מטופל נחשבים לתחום שבו קיימת בבירור חובת הזהירות המושגית ואת חובת הזהירות הקונקרטית קובעים לפי האופן שבו ניתן וצריך היה לצפות את הנזק.
ב. התרשלות – אי אפשר להוכיח רשלנות רפואית בהרדמה בלי להראות התרשלות. בשביל להראות התרשלות, צריך לבצע את מבחן הרופא הסביר. כאן למעשה גם באה לידי ביטוי החשיבות של חוות דעת רפואית: חוות הדעת יכולה לתאר את התנהגות הרופא הסביר בנסיבות דומות ולסייע לרופא להחליט בעניין שעל הפרק.
ג. יסוד הנזק – רשלנות רפואית בהרדמה מאפשרת לנפגע לקבל פיצויים ולבסס את התביעה רק אם הוא מוכיח קשר בין התרשלות הרופא לכאורה, לבין הנזק שנגרם לו. בין היתר, את יסוד הנזק אפשר לבסס באמצעות אותה חוות דעת ששימשה לביסוס ההתרשלות או באמצעות חוות דעת אחרת שאינה נכתבת על ידי רופא.
איך בוחרים מי כותב חוות דעת?
התפקיד של עורך הדין והצוות המקצועי הוא לסייע בבחירת הגורם האמין שייקח על עצמו גם את הנושא של כתיבת חוות דעת. ככל שבוחרים את האדם שכותב את חוות הדעת בצורה טובה יותר, כך עולה הסיכוי שהמסמך שהוא יכתוב יעמוד בתנאים של השופט ושל הערכאות.
